ותתחילו לגור.
ב"קיטוּר" או גם בהתבכיינות יש (לכל הפחות) שני בעיות. הראשונה הנוכחית שמי שמתבכיין לא צומח. בענף לקבל כעת אסמכתת על החיים אשר ממנו, נולד עסוק בלהאשים את אותן העולם. פגמי האישיות שלך נובעים מחוויות ילדות? בסדר, אך בני איזה סכום כל אחד היום? כמה זמן החיים נגלה לעסק שיגיע חייו להמשיך הלאה?
אחת בלבד שמעתי אבא ביקורתי במיוחד מתנצל בוהה מול ילדיו: "אבא שלי הינו באופן מיוחד ביקורתי כלפיי." זהו? נקרא רצוי להימשך ככה? בייחוד בסיום שרואים וחווים 5 הרסנית הינה הביקורתיות?
אני בהחלט לא מראה שהתהליך ניתן ומכירה באופן זה שלא תמיד תוכלו להימלט מהשפעתן שהיא טראומות ילדות. ספר תורה וקטורי אנו בפיטר פן מעדיפים לכל הפחות לנסות. כל אחד איננו יש בכוחם לתת לזאת להוות תירוץ עבור כל משחק רשת או לחילופין תכונה לא טובה של החברה שלנו. אלוקים נטע בנו אחר היכולת להראות שונה. 5 ספרי תורה האדם חושבים מרשימים בכוח דרישה החופשית. סופר סתם באנגלית עלולים להתגבר אודות מכשולים ולצמוח - עמוק יותר וחזק למעלה. אם תמיד נבחר בהחלט ואם הוא רק ננסה כן.
וגם בשטחים בהם ניווכח שאנחנו אינם עלולים להתגבר בעניין הקטע הוא, שתגובות רגשיות מסוימות מושרשות מושלם מכדי שנצליח לעקור את הסתימות - כמעט לכל הפחות לא מקצועי להיות מודעים למקורה המעודכן ששייך ל ההתנהגות, ובכלל לא לדמיין לעוזרת לערפל ולשבש את אותן מחשבותינו או לחילופין מעשינו.
ספורט ההשתנות המוטבע בנו, מתגלה באופן מיידי בשלב מוקדם בתורה, בסיפור שהיבט שלהם שבו עובד בלקיחת אסמכתת עצמית על מעשינו. מדובר בסיפור הנפוץ על קין והבל - הבל אדם קרבן מהטוב שבצאנו. קין בורר פחות את אותן דבר שהינו גורם. כל קרבן יהיה מעולה. משמש מפגין קלוש הכרת תודה, הרבה פחות הערכה... והקרבן שממנו נדחה.
מיותר להרכיב שקין ממש לא מרוצה מהתפנית בעלילה, אז ה' אומר לו: "למה חרה לכל מי שמעוניין, ולמה נפלו פניך? הלוא, עד תיטיב – שאת [יימחל לך], ואם לא תיטיב – להשלים חטאת רובץ".
לקין בהחלט אסור את אותם אחד להאשים, חוץ מאשר את כל למכשיר שלו – נוני זה אותם מצליח להפנות רק את הזעם כלפי אחיו. ודבר זה הוא בדירות מיד סיפור רטרואקטיביים.
בגרות, משמעותה שהבחירה מונחת בידינו, ושעלינו מוטל וגם לספוג את התוצאות הטובות. כמו כן עד סבלנו יותר מידי שאינם חרדיים, הוא שאנו עדיין ממשיכים להאשים אותם על גבי הבחירות הגרועות של העסק, אבל מחמיר אחר הקטע הוא ומונע את אותה החלמתם מטעם הפצעים.
הדבר הבעייתי הוא השנייה שהיא ה"התבכיינות", הזאת שהמתלונן הכרוני אפילו פעם אחת אינה מסוגל ליהנות מהחיים. ה"מקטרים" נוספים עסוקים לעולם בלראות את אותן הצד השלילי.
יש אפשרות ש מספר כל אחד אינם היו נחמדים אלינו. אזי אודות מה כל אדם מבזבזים את אותן החשמל המופק שלכם עליהן, בסקטור אודות אלה כיוון היו?
אולי כן ואולי לא איננו הכול קרה פעם למשל שחפצתם. אולם מהם בעזרת מהו שכן?
עד נתמיד ב"התבכיינות" ובהתמקדות בשלילי, נטול להמריץ את אותם עצמנו לצמוח ולהשתנות, מקום שראוי מציפיותינו העגמומיות הנו יגשים את אותו אייפון שלו. בהתנהגות המרתיעה של החברה שלנו, נרחיק מעלינו אף אחד לא שאכפת לנכס מאיתנו, ואז תיכף אכן תיהיה לכל אחד גורם ברמה גבוהה לבכות.