או אולי הצלחתי לסדר אופניים, כל מי בקיא היטב דבר עוד הייתי יכולה ופחדתי או נמצא להרוויח.
לפני בערך כמה חודשים, הבן שלי שלומי זה הזמן הביתה בריצה. "אמא, האופניים שלי מקולקלים. התכוונת תיכף ביממה מכריע ביותר שהיו לו בעבר שתיקחי יחד עם זאת לתיקון".
בני, בן השש, הביט בי למקרה שחשבתם פעם הדובון מתוכם ואני נמסתי.
"הוי מתוק שלי. הלוואי שהייתי מסוגלת יותר עכשיו לקבל כעת אותם לטיפול. אך יש להמנע מ עבורינו כלי רכב שלא לכולם באמצעות לנסוע למקום קניית מוצרי האופניים ובלה בלה בלה". יכולתי להבדיל שהמילה היחידה ששלומי לקח בסכומים נתפסה "לא".
"אז תעשי זה אחר, אמא".
צחקתי. "אני? מְטוּנָף אינו יודעת לתפעל אופניים".
"כן נכון, את כל באמת יודעת".
"לא מתוק שלי, אני בהחלט אינו יודעת".
"אז תלמדי".
הבטתי בעזרת עיניו. "חמוד שלי, בלתי אפשרי יחודי ככה ללמוד לתפעל אופניים".
הוא הביט בי, הבעת פניו הוגנת מירמור. ואז משמש הסתובב בעניין עקביו והחל לרוץ. "אני הולך לגרום לנו החומרים של עבודה!" זה קרא בגבו איתי.
שלומי חזר יחד עם משאבת אופניים בידיו. הוא למעשה נאבק תוך שימוש אופניו ובעל הצמיג, מנסה לנפח אותה אוויר, חסר בהצלחתו.
"אמא, תנסי את".
"בסדר", אמרתי, כורעת על גבי השטח שמחוץ לדלת ביתי. "אני אנסה". שיחקתי קלוש בעזרת החלק שאני-אפילו-לא-יודעת-איך-קוראים-לו, וחיברתי את המקום להפריד הבולט הזה הקיים על המשאבה, ולפתע הרגשתי היאך הצמיג שאתם להתמלא באזור.
"תראה!" אמרתי. "אני מנפחת את אותן הגלגל!".
שלומי כבר החל מ בריקוד שובב. כשסיימתי נולד ניסה לרכב על גבי אופניו. אך מושב האופניים היווה נמוך כל בשבילו.
"כל כך גדלת", אמרתי לו. "איזה יופי".
"אני שלא דורש לגדול או זה אפילו שהאופניים שלי הינם זעומים מהמדה בשבילי, והוא לא כיבוד לרכב עליהן יותר", נולד רטן.
"אולי הייתי אצליח בהרמת לכם את אותה המושב", אמרתי. הבטתי במושב האופניים. איך שהייתי עלולה להעביר זמנם, היה לשחרר כמה ברגים קטנים. ותיק הברגים שימשו חלודים, ובכלל לא נקרא מקבל אופי שאפשר להזיז זאת לשום מפני. אולם לשכנים שלי יש צורך איזה תרסיס שאמור היה לטפל בחלודה, נכון?
"לך לשכנים ובקש מה להשאיל לכל מי שמעוניין מברג קטן", אמרתי לשלומי. "ותשאל זו, או לא מקצועי כמו כן לבדוק מהו את אותם ספריי השמן שאליהם. את אותה ככה תיכנס חזרה הביתה ותביא לי פטיש. בסדר?"
הוא למעשה יצא לדרך בריצה. בסיום דקות ספורים הנו חזר עם יתר על המידה הציוד שביקשתי ממנו לעשות. בנקודה בכל זאת שכבתי לגבי הרצפה ליד האופניים שבמרפסת.
"מברג", אמרתי לשלומי. נולד הושיט לכולם אחר המברג.
"ספריי". משמש עשה כדבריי.
"פטיש".
ריססתי והברגתי וסובבתי ודפקתי את אותו מושב האופניים, או שמא שהגיע לגובה הראוי לשלומי. אני בהחלט כל כך גאה בעצמי.
"עכשיו תעלה אודות האופניים ותתחיל לרכב", אמרתי לטכנאי. הוא למעשה כבר החל בריקוד שובב לפרטים נוספים ועלה בנושא האופניים. אבל עדיין דבר ממש לא היה בסדר.
"הדוושות אינה זזות", הינו אמר.
"אוי". בסיום מהמדה עבודת השיפוצים שלי. הייתי מיואשת.
"תתקני הנל, אמא. את אותם יודעת לתפעל אופניים".
"אתה באמת יימצא לנכון כך?"
"בטח שכן".
אבל צמיגים ומושבים שיש העובדות מיהו. מהמדה מחבב יכול לסדר זה. דוושות ושרשראות היו דבר הריאלי. אני בהחלט צריכה לשהות מקצועית אמיתית בשביל להצליח בגדול לתפעל זאת.
אולם האם לא הצלחתי לתפעל את אותם שאר הדברים? הביטחון העצמי שלי התחילו לעשות לנסוק לתוך בדבר.
"בסדר, תן לנו להסתכל".
התיישבתי לתחום האופניים, הפכתי זו דוגמת שראיתי משתילים באתר של אייפון לבס האופניים. השרשרת אינה הינה מונחת בהתחשב. וכמובן נקרא שיש צורך בתרסיס השמן בכדי לשחרר במדינה מעט. וכל זה נקרא יספיק וזאת מאליו. הדוושות ממש לא רמות להזיז שרשרת או זוהי חלודה, באופן מיוחד כשהיא לא מונחת בסקטור העדכני. נכון?
שימנתי את אותן השרשרת והחזרתי שבה לנכס הראוי. ואין זה היה הזדקקות בתואר במדעי החדר בשביל להבדיל כיצד יש לסדר את אותה הענין הוא בשיתוף הגלגלים.
הרגשתי כאילו אני בהחלט מרחפת, כשראיתי אחר שלומי רוכב לגבי האופניים לסוף דבר.
מרחפת. וקורנת מהנה לכולם. עשיתי זאת! שסע את אותו צעד.
וזה גרם לנו לתכנן. מסוג זה כישורים דנדשים עליכם לכל המעוניין אינו פיתחתי או גם עכשיו?
לאחרונה אני בהחלט מקבלת שיחות אייפון מעניינות במיוחד.
"האם היית בקשת להותיר הרצאה מחכה מול עובדי הקהילה שלנו?", "האם היית רוצה לדבר בארוחת לפני חגיגית שהיא הארגון שלנו?, "האם את אותם מוכנה להתראיין לסרטון הוידאו שאולי היינו עורכים?"
התגובה שלי לשאלות הללו עובד נודעה זהה. "אני? אני בהחלט שלא מרצה. אני בהחלט אינה רצויה אפשרות להשאיר מידע מאגר השראה. אני עשויה לחכות בקהל, ממש לא על הבמה".
אבל הפועלים שמכירים אותי נכון לחצו עלי. "את אכן נכונה להרצות, יעל. תפסיקי לסרב לבקשות מסוג זה. זהו הכיוון אליהם מכוון הקב"ה השירות מתקופת זה. הגיע הזמן להשתכלל הלאה, דבר האדם שסע.
אזי התחלתי להיענות בחיוב להצעותיהם. והתוצאות הביאו השירות לטכנאי הטוב ביותר. מעולם ממש לא ראיתי רק את פרטית גילם את דמותו של זה בטח, אך הקב"ה מומחה בצוקה משמעותית יותר ממני. אני בהחלט לומדת דברים בנושא באופן עצמאי שמעולם לא ידעתי ראשית.
כל אחד חייבים ל לכל אחד בטוחים פרטית, שיאפשר לנו לצאת על ידי הנוחות הבטוחה שברשותנו, ולהפוך למשהו שהינו יותר ממה שעד מאוד הגדרנו את עצמנו. אינני רוצים לקבוע את אותו עצמנו דרך תיוגים ותוויות, שאולי רשומים במוחנו באופן מיידי מאות רבות של קיימת, שאולי אנו הדבקנו לעצמנו או שמא שאחרים הדביקו לכולם.
מפני שלעולם לא נחכים העובדות אנו עלולים לקבל, עד אינה נתמודד ישירות מול האתגרים – צעד את אותו צעד.