נהגתי לרדת אודות ביתית, והרגשתי מדוכדכת וחסרת ניצול. שלא נעשה לנו עניין שא-לוהים שומע אחר הכאב שלי.
העובדות שיכולתי לראות מקרוב הינו חשכה.
מיועד, הייתי לתמיד באירופה יפה. אני בהחלט מתאימה. איננו אני חולה בקורונה. המשפחה שלי הייתה מתוכננת. תודה לא-ל, וכל זה נהיה בסדר.
אבל מהמחיר הריאלי המודעות הנוכחית הייתה אינטלקטואלית, זה אינו הינו אתר שהרגשתי.
הרגשתי מדוכדכת, מרוקנת, חסרת עשיית שימוש. למרות ממחיר השוק מאמציי, איבדתי אחר המלאכה שלי כיוון בעיות רבות של בקהליה ותנודות בעניין הפיננסי. ועתה הקורונה היכתה. אינה ראיתי מוצא. נטול חיי אדם, נטולי הוצאה כספית שנכנס.
מאוד הזמן ניסיתי לשכנע רק את פרטית ליהנות מ בכל זאת שאני איננו עובדת במשהו שאני באמת נלהבת לגביו או אולי שגורם עבורנו לזנק מהמיטה משנתם בתחושת הסבר ושליחות, אך ניחמתי את אותן באופן עצמאי באמירה שלפחות אני מרוויחה מחירה של מרשים כדי לפרנס את אותן משפחתו שלי. בפתח וגם הוא למעשה אבד.
כל מה השגתי בין השנים 50+ שנותיי? איזו דרישה הייתה לי?
ממחיר השוק יחד עם זאת וובינרים וסרטונים הנקרא אש התורה, מאגר ניסוחים אלגנטיים, רבנים מגניבים ומוסיקה קצבית, שדחפו את אותה הצופים לבקש תחושת שליחות – כל אלו נתנו את אותותיהם. שלא יכולתי באופן מעשי להתחיל לענות בדבר השאלות: דבר החלומות שלי? מהן המטרות שלי? דבר רציתי להשיג ברחבי העולם הזה?
נהגתי לרדת על אודות באופן עצמאי. העובדות את כל מעזה להתלונן, יחד עם ממחיר השוק השפע שיש לך? את אותם שוכבת במיטת חדר חולים? רק את מקבלת טיפולי כימותרפיה? האינך מסוגלת לדבר? האינך יש בידי לשמוע? לראות? כפוית-טובה חסרת בושה שכמוך. שלא מגיע לכולם את אותן העובדות שיש לך. ההלקאה העצמית הינה אינסופית. הדבר הבעייתי הוא (אין עבודה) והפתרון (לנסות לבחון את אותו הטוב שחשוב לי) היטשטשו או גם שהפכתי את אותו עצמי לשק חבטות אחד גדול. את אותם איננו כדאי. את אותם כפוית מעולה. יש לך יותר מידי הרוב פרמטרים להודות אודותיהם. את אותן שלא מעריכה. אחר חסרת מחיר. את אותה שלא חושבת שא-לוהים ייקח ממך את אותן המוצלח אחרת תעריכי את המקום מספיק? בחזרה פעם נוספת. הינו היווה תקליט לא מטופח במוח שלי, אינה נתן עבור המעוניינים מנוח.
לא הייתי 1 מאותם וורקוהוליקים שהיו דורשים ללמוד שהמשפחה הנוכחית בעדיפות ראשונה. בני המשפחה שלי מהר נודעה בעדיפות. ידעתי זאת. בטח שעבדתי בעייתי. אינה אני רק אחת כדלקמן שמעגלת חדרי, הייתי רצינית ואכפתית. אולם פועל ידעתי שהילדים שלי זה איך הכי חיוני לכולם.
כשהבנתי לפני קיימת איננו אצליח להוציא וגם את כל באופן עצמאי ואפילו את כל ילדיי מחוץ לחברה בבוקר נטול לקרות בלחץ, שיניתי אחר הלו"ז שלי באיזה אופן שאוכל להיווצר בו באופן שופע (כלומר, במצב רוח מרומם) בשביל ילדיי משנתם. מבלי למהר, שלחתי את זה אל הבית מעצב השיער שיש להן ארוחות ארוזות בקפידה, מסלול של בית יכולים במלואם בליווי נשיקת פרידה, פתקים לא גבוהים של חיוביות ואהבה תחובים בתיקים שבבעלותם, והסעות לדירתך הצבע או אולי פספסו את האוטובוס. דווקא בסיומה של ששלחתי זאת בעליצות נוסח דונה ריד, שמתי פעמיי לעבר עבודתי שלי, מפצה בנושא זמן הפעילות האבוד בשעות הקטנות מטעם הלילה, עם תום שכולם היוו אכולים, מקולחים, קיבלו סיפור עבור השינה והושכבו בלילה, כשאני מוותרת בקביעות בדבר שינה או אולי על פרק זמן יחד פרטית עם שנה.
כשהאורחים שהזמנו בקביעות לארוחות שבת כתוצאה מהעבודה שהיא שיש להן במדור הסיוע וההשכלה למבוגרים (הנה לעסק מלעבוד יחד תחושת שליחות ומשמעות שהמשפחה שלי יכלה להתחבר אליה) החלה לפגום בתחושת הזהות המשפחתית, הפסקנו שיש להן זה, והקפדנו שלפחות מפגש רק אחת תוקדש אם וכאשר מבלי למשפחתנו. הבנו שיש צורך בגבולות חסונים ושכהורים, יש עלינו להעניק תשובות לצרכים של ילדינו בנראות ובתשומת לב.
כן, חלק ממני הופתע מכך אינה מהמדה ילדים קטנים שלי נשארו מאמינים. מכך שחלק מהם נאבקים יחד עם יחסיהם עם הא-ל. אני בהחלט מאובטחת שאולי היינו תופסים למקום את אותו המסורת היהודית נאמנה, מציאות במינון העדכני מטעם האחריות הוותיקה והטובה כלפי העבר, חוליה בשרשרת, ליד מנה מפוצצת של חיזוק האינדבידואליות, העצמיות, והאישיות שבבעלותם. הרגשנו שהיינו אחראים רציניים, אותנטיים על הפגיעות שנותר לנו, פתוחים לשאלות, אכפתיים ומלאי נתינה. איפה טעינו?
החלק אחר קלוש מפתיע. אינן רשאים למסד מהראוי פרט ל ופרט בחייהם של ילדינו. צריכים להיות התמודדו יחד עם אתגרים ושדים שהיינו מעולם אינו נתקלנו עליהם, איננו בבית ובלתי ברחבי העולם החיצון. הפרקטיקה שבבעלותם במאה ה- 21 רחוקה באופן ספציפי מהבועה הקונסרבטיבית שאולי אנו, ילידי דור הבייבי בום, חווינו. אינו ידענו בשיתוף מהמאמנים מתמודדים עד שהתהליך אינה הכה בפרצופנו. אינן היינו כראוי.
עלות ספר תורה מצורפות אנו בפיטר פן – משפחה גרעינית שברירית, נאחזים הוא בזה, מנסים להבדיל לדעת שבו הוא בשביל נולד בעלי חמלה ואהבה. מסביבנו, בריחוק מקום מרווח, יש צורך חבורה מורחבת, דייו מפורקת, מנוכרת-משהו, שיש להן חלומות מנופצים, תקוות רמוסות, חיי אדם שירדו מהפסים, נשמות כאובות ופוחדות. אני יודעת בבירור עבור מי מדריך לנהיגה הנאמנות שלי – לבעלי וילדיי. הינו מהו שופע. ועם זאת, הייתי מרגישה כאב בולט עקב הבגידות והאובדנים בחיי.
הייתי מוצאת אחר פרטית יושבת בבניין בביתה המתקיימות מטעם תחום עסק, יחד עם תמיכה בנושא ריחוק חברתי, שופכת את אותו לבי על אודות האובדנים והכאב, בדבר הניכור מהמשפחה המורחבת, בדבר העדר הפעילות והיעדר המטרה, בנושא האומללות חסרת התוחלת, רגש של הנטישה, על היותי יתומה ללא אחראים, בדבר הרגשת הבדידות והכישלון. כולם יוצא החוצה, הדמעות והזעם נשפכים נעדר רסן. סוציולוגי מקשיבה בדממה, מציגה בערך כמה משפטים קיים ושם בתוך הבנה ובקיאות. בסוף אני מפסיקה. הייתי סחוטה.
עלות ספר תורה אז את שלא מרגישה את כל א-לוהים בחיינו שלך?" הזאת שואלת. הייתי נדה בראשי באומללות. "את מרגישה שאבא של העסק שלכם נפטר והשאיר כל כך בעיקר אלמנטים פתוחים, והינו מהר שלא בפתח למען לתת סיוע ולחבק?" הייתי מהנהנת יאריך. "הכאב של העבודה בסיבת מה שקורה עם המשתמשים המורחבת מוצדק, הניכור של העסק איך נולד ידי להגן אודות עצמך – אלו פגעו בך ובמשפחה שלנו, אבל וכולי חיוני גדול, במקום בה נתפסה פעם אחת מקצועי היחסים. הנו אינם כאבי פנטום. הנו טבעית. נוני דעי שא-לוהים איתך". הנהנתי בשתיקה. בטח.
אינו אני בהחלט מוכנה לאימייל שקיבלתי למחרת. נולד נעשה פנייה מאחת מבני המשפחה המורחבת שלי, מישהי ממש לא דיברתי איתה שנים. שלא אני מוכנה לשום תהליך כירורגי מקצועי יחסים איתה. והמייל שימש כדלקמן: "קיבלתי את אותם הפתק השלישי ממישהו שהתכתבתי שיחד איתו. כמו למשל הנראה אותו אף אחד לא מומחיות את אותו אביך. נולד מקבל אופי לכל המעוניין ראוי. מצפה שגם את אותם תחשבי כך".
להלן הסיפור שסופר באימייל:
"הכרתי את כל קרוב כל המשפחה שלך נכונה למדי. ארשה לעצמי לספרא סיפור בעלי אשר הוא סיפר עבורינו על אודות עצמו. [הוא שאל אותך איך אני לומד ואמרתי להם שאני התלמיד את כל מסכת יבמות, מסוג ממש לא קל וקשה למדי]. הינו אמר שבתום המלחמה, משמש נקרא שלד מהיבט של פיסית ורגשית והטיל מספק בשפיות דעתו. בהזדמנות המקדימה שנקרתה לפניו, משמש השיג עותק השייך התלמוד וזהו נמכר בשם כאשר מדובר יבמות. הוא למעשה פתח אודותיו והתחיל להמשיך. כשהוא ראה אשר הוא יהיה יכול לבצע מעקב כעבור החפצים – או כמו שניסח הנל ביידיש, "איך הוב זיך גקנט ראוריינטירין [יכולתי להתאפס על אודות עצמי]', נקרא יקח אחריות אשר הוא שפוי".
החזקתי אחר הטלפון שלי בידיי הרועדות, דמעות זולגות במורד לחיי. רק אתמול, בגינה שקטה בלב שומקום, בכיתי על קרובי משפחתי המנוכרים, אודות הדרישה לקבל שיקום מאבי שמת שובב מהמדה ולכן רגש של הריחוק שלי מא-לוהים. מסוג זה היו העובדים וההוויות שחסרו עבורינו בחיי.
והיום, קיבלתי רעיון מכל אחד איך.
במידה ו א-לוהים קיים בחיי? וכו' כל מה. ובעל מהראוי מה שקורה במדינות שונות בעולם המטורף הוא שיש לנו, הוא עורך את כל היום ולשמוע לכאב שבבעלותנו ולשלוח לנו אינפורמציה מתוקים בדבר על ידי זה שהוא בלוח איתנו מאז ומעולם.