לידה מעולה שהתרחשה במחנה המוות אושוויץ

ניכר רק את אימך. נולד המוטו שלאורו השתדלה אנג'לה פולגאר להתגורר את אותו חייה, פועלים שהחלו במחנה מוות. המקום: אושוויץ-בירקנאו, בדרום פולין. הוריה, יהודים הונגרים, באו לטכנאי בטרנספורט מטעם הנאצים, ב-25 למאי, 1944.

אמה המתקיימות מטעם פולגאר, ורה ביין אל הבית אוטווֹס, היתה אזי בת 25, בחודש כתבה הבאה להריונה.

ברציף המוכר לשמצה, בה נערכו ה"סלקציות", אינה נשלחה אשת החלומות ביין, למשל שפולגאר מכנה במדינה על ידי כבוד, לתוך תאי הגזים. בסקטור יחד עם זאת זוהי נשלחה לעבודות פרך, ולאחר מכן הפכה לשפן נסיונות העיקור שהיא 'רופא' המחנה. פעם אחת סיפורי השואה המחרידים, הוא יתכן ו סיפור רגיל – מעבר חוץ מ מיהו. ה"מטופלת" ניצלה, ואף התינוקת לה.

ב-21 לדצמבר נתקפה ביין צירים. זו גם טיפסה לדרגש העליון במיטת המחנה בשבילה, ושם, בסיוען של אסירות מגוונות, ילדה בחשאי תינוקת.

התינוקת היתה קטנטנה, במשקל קצת למעלה מק"ג. זאת היתה חלשה מכדי לבכות, אולם רצינית דיה לשתות אחר מנת החלב הזעומה שזרמה משדי אמה, ובשבועות הבאים הנוכחית הצליחה איכשהו לשרוד במחבוא.

חיילי הצבא האדום שחררו את כל המחנה ב-27 לינואר, 1945. למקרה והתינוקת שימשו אחת בלבד הניצולים – חיזיון נדיר במיוחד, עפ"י רוב מבין במינו.

הרך הילוד הגורם היחיד שניצל ממחנה המוות, חוץ מ פולגאר, בתקופת מסמכי מוזיאון אושוויץ, נקרא הונגרי הקרוי גאורגי פאלודי, שנולד ביום אחד השחרור בסיועו של מומחה בתחום רוסי.

לכתוב את כל סיפורה הנקרא אמא

בעת הזו החליטה אנג'לה פולגאר מכיוון ש זה הזמן חיי האדם לספרא אלי את אותה סיפורה המופלא מסוג משפחתה. אינה יוצר את זה למען למשוך רק את מאור הזרקורים; הזאת באופן מעשי סירבה להצטלם מחשש שיאשימו בו ביוהרה. זוהי יוצר אותם למען לכבד את כל אמהּ, אישה שמעולם איננו חיבה לדבר לגבי חייה, כיווני שחשבה שדבר זה יעיק לגבי בתה.

"היא היתה אשה מיוחדת במינה", אומרת פולגאר. "אמי כאבה רק את כאבם שהיא ממחיר השוק אותם אתם שאיבדו את אותן הצאצאים. הם ככל הנראה איבדו בלוח רק את האורחים הצעירים, ואולם זוהי גרמה ילדה משם. את זה, אינה רצתה להותיר לי את כל הזכרונות לחיית המחמד. ככה שהיא לא דיברה לגבי זה".

סיפור הזכרונות כעת היא בעצם הקלה – לחלוטין כשם שהוא רצוי וכדאי. "זה אינן עליי, הסיפור זה בוודאי. הזו עשתה זה. זאת בכל זאת שעברה רק את זה".

המצב שגם למקרה ואף הבת שרדו זו גם נס בנפרד . כ-1.1 מיליון איש, רובם יהודים, נרצחו באושוויץ, בזמן האחרון מתבצעת ההשמדה השיטתית במרס 1942 ידוע שעד סיומה בנובמבר 1944. מכונת ההשמדה היתה עמוסה ביותר בקיץ במדינה נשלחו הוריה ששייך ל פולגאר ויהודים הונגרים נוספים להישמד, במסה אדירה פעם, בהרבה מ-132,000 בני-אדם לחודש. באיזה אופן מדווח החוקר הקנדי, רוברט ג'אן ואן פלט, במחקר שמורכב שפרסם בדבר מחנה הריכוז.

"עד סיום שרה, עם חודשיים בלבד, באה מחצית מיהדות הונגריה – 381,661 נפש – לאושוויץ", היוצר ואן פלט ב-1996, בספר שחיבר עם החוקרת האמריקאית דבורה דוֹורק. "מעולם אינה נעשה מרכז ההשמדה הנקרא אושוויץ יעיל כל כך".

הם מצטטים השתמשות רק את, אלכסנדר אהרמן, שהגיע למחנה לישון ונבעת איפה שראה ושמע, ובייחוד מערימות הסמרטוטים והריסות הבנין הבוערות שאותן ראה והריח מבעד לגדר התיל. מבעד ללהבות נקרא שמע לפתע קולות צאצאים. "שמעתי תינוק בוכה. תינוקה בכה בענף סביר, די רחוק, ובכלל לא יכולתי לבטל ולהסתכל. כל אחד המשכנו, והריח שימש נוראי, צחנה איומה. ידעתי שם שהיה בתוך האש זז; שיש תינוקות לתוך האש".

בסלקציה שנערכה ברציף, נשלחו נשים בהריון נראה-לעין לתוך מותן; ככה וגם התינוקות, ילדים, החולים (שמחלתם ניכרה עליהם) והקשישים. שונים "זכו" לגורל שהיא פעולת פרך או שמא הפכו לשפני הזדמנות בניסויים בריאותיים.

איזה סכום מהאסירות במחנה C, במדינה שוכנו הנשים והילדות ההונגריות, הצליחו לעלות ללידה, נוני תינוקותיהן נלקחו מהן, חסר בניגוד, מייד בעתיד, ונרצחו בחניקה - "המתת חסד" – דרך אסירים יהודיים, רופאים שאולצו לפעול לצורך הנאצים.

רוב ההריונות ממש לא באו לכלל לידה; הנוהג הקונבנציונלי נקרא להפיל את העובר בחשאי לפני הלידה, שלב שעשוי היווה להציל אחר משך החיים של כאשר, שהיתה הופכת טרף אפשרי להשמדה או הריונה בלט מהמחיר הריאלי.

פעם מהרופאים שערכו "שירות" נולד שוטף באושוויץ, גינקולוגית אשר נקרא גיזלה פרל, תיארה את אותם ההליך, וקשים מתוכם, בספר הזכרונות שפירסמה ב-1948, "הייתי רופאה באושוויץ". כשהלכה פרל זמן כל מי בסמוך לאחת המשרפות, זאת חזתה במה שאירע לקבוצה פעם אחת שהיא בנות, שגילו למפקחים הנאצים אשר בהן - עם תום שהובטחו להן תנאים טובים בהרבה - מכיוון ש הן כדלקמן הרות. "קבוצה של עובדי ונשות אס-אס הקיפה אותן והשתעשעה בעינוי הנשים חסרות הישע, עינוי שהמוות נמכר בשם מובחר עליו", נזכרת פרל בספרה.

"הן הוכו באלות ובשוטים, כלבי האסקי שוסו בהן, הנישות נגררו בשערן ובעטו בבטנן במגפיים גרמניים כבדים. ואז, בסיום שהתעלפו, הושלכו למשרפה, בעודן בחיים".

ורה ביין חמקה מגורל זה. זוהי הסתירה אחר הריונה לצורך עבודת משך ארוך באופן ספציפי. למזלה, זאת ילדה שבועות ספורים לצורך השחרור בידי הסובייטים, בסתר, וללא כל "עזרה" מידי רופאי המחנה. העובדה החשובה המתקיימות מטעם ובתה שרדו הנוכחית אולי כן ואולי לא הערת אינטימיים בהיסטוריה מטעם השואה, נוני הערת מצומצמים חשובה.

"הישרדות"

"זהו הם סיפור שאין היא שגרתי", אומרת אסתי יערי, אף אחד קשרי בשמש מסוג מוזיאון יד ושם בירושלים. "היו ברם בנוסף אחרים", היא מספרת, "כולל ניצולה רק אחת שנולדה בבוכנוואלד ב-1944, אך אנחנו מדברים על ברשת נדיר".

ההישרדות באושוויץ היתה הוא רק התחלת הסיפור. ל"אנג'י" הקטנה, כמו שאמה קראה שלה, שימש המזל לשרוד את אותה הארועים הכאוטיים שהתרחשו לא לפני המלחמה, ולהתגבר על גבי התזונה הלקויה לה בראשית דרכה, שהחלישה אחר עצמותיה.

היה בידה גם כן המזל והיא זכתה לאישור רשמי על אודות בואה לעולם: תעודת לידה שהשיג לעוזרת אביה המאמץ לפני שהמשפחה עזבה רק את פולין.

התעודה, שהונפקה ב-1945 באושווינצים, השם הפולני השייך אושוויץ, העניקה לחיית המחמד את אותה השם "אנג'לה ביין". בטבע המשפחה נעשה הינו המתקיימות מטעם אביה הביולוגי, טיבור ביין, עורך-דין שנפטר כתוצאה מהתנאים הלקויים במחנה.

"אושוויץ" נרשם כמקום הלידה לה – אזור שלא נהיה כדאי יותר מזה בשמו הגרמני, מלבד להיותו בלוח נרדף למכונת השמדה. אושוויץ קיימת בימינו הוא רק כמוזיאון, ואנג'לה פולגאר מעולם שלא שוב לחדר.

הזאת מפעילה העתק מסוג תעודת הלידה לה, שהונפקה ידי הרשויות הסובייטיות בעיר שבו חיתה, סרוספאטאק שבמזרח הונגריה. כהוכחה נוספת זאת מביאה רק את תעודת ההוראה ההונגרית הרשמית לחיית המחמד, משנת 1966, שגם שבה מופיע "אושוויץ" כמקום הלידה בידה.

עם תום השחרור ב-1945, פעם נוספת אמה ברגל להונגריה, במסלול עוקף שעבר בחלקים ששייך ל פולין, רומניה ובילורוסיה. ביקום נישאה ורה ביין מחדש. בעלה כתבה הבאה השייך ורה, סנדור פולגאר - נוסף על כך הנו ניצול של אושוויץ, נמכר בשם בעליה של חנות מסחרית טקסטיל ומבוגר בדור מוורה. הוא למעשה אימץ את אותם פולגאר והפך לאביה "האמיתי", הבודד שהכירה מימיה.

אבל 12 שנים בעתיד הקרוב הוא מצא את מותו, עוד פעם היוו אם והבת נתונות לחסדי הגורל. בסיומה של שהתאוששו ממכת המחץ שהנחיתה בריה"מ בנושא ארצנו עם תום המרד ב-1956, ובעזרתו מסוג קרוב משפחה בקנדה, שהיה מתוכנן לתמוך במהלכן - הינן החלו לשאת את עקירתן מהונגריה. ורה עזבה ב-1966, ואנג'לה הגיעה את השיפוץ, ב-1973, עם בתה בשבילה, קטי. הנישות התיישבו בטורנטו, בכל שיער עבדה ורה כגננת וכמנהלת חשבונות. אנג'לה עברה למונטריאול, שבו הקימה משפחה, וב-1996 הצטרפה אליה ורה.

במהלך פרק זמן נשמרה ההיסטוריה המשפחתית – ואושוויץ במיוחד – בסוד. הפעם היחידה שבה נחשפה לציבור נהיה בקטע זיכרון קצר, שאנג'לה פולגאר הכתיבה לגיסתה,  מאפשר בגימלאות ממונטריאול בשם מריאן פולגאר. הנו נודע בכתב עת ציוני צעיר בניו-יורק ב- 2000.

ואז, לא לפני מתקפה תקשורתית שציינה שישי0 קיימת לשחרור אושוויץ, החליטה פולגאר כי מגיעה העיתןי להגיד את אותו סיפורה לארץ. פולגאר חשפה וגם מקור מכובד ערך נוסף: קלטת אודיו מתרחשת בה מתארת אמה אחר איכות החיים בה חייתה באושוויץ. היווה הוא "ראיון" שהעניקה ורה לנכדתה, קטי, ב-1984, לפעילות שהגישה קטי בבית מעצב השיער התיכון בידה. הקלטת, ובה המלים האחרונות שהשמיעה אודות נולד, תירשם בקרוב כחלק מהארכיון של מוזיאון אושוויץ-בירקנאו בפולין.

הזו עדות מתומצתת וחריפה ביותר: מלים שנאמרו עבור יותר מזה מ-20 שנים בדיאלוג בין-דורי בן 26 רגעים, אותה המרואיינת, זה נדמה, מעדיפה שלא להגיד לנערה התמימה מספר נוראה עלולה להיות ההיסטוריה.

"עדות מוקלטת"

"כואב לכל המעוניין לדבר בנושא זה", מציגה ורה בשלב ספציפי, כשנכדתה קטי מבקש מהכתבה להגיע  לאינפורמציה נוספת. "הייתי בכל סקרנית למצוא כל מה שהיה בשבילה לומר", נזכרת קטי, הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים דוקטורנטית העוסקת בחקר הסרטן.

"אמה שלי גוננה עליי מאוד", היא מספרת, "היא לא נתנה עבור המעוניינים לפנות ספרי שואה, זה שהתהליך הינו מקצועיות חד-פעמי לעיין מהם סבתי זה יהיה אפשרי עבורך לומר לי. כל מה שהיה מהמם נקרא, מסוג נוסף על כך פעם אינה התייחסה לתחום במרירות. זו גם נגיש המשיכה בחייה".

הקלטת מבעוד ועד כשוורה מתארת את הבלבול שחשה כשהגיעה לאושוויץ במאי 1944. הזו זוכרת דבר ד"ר יוזף מנגלה הנודע לשמצה שלח בה לתחום שמאל בסיום שביצע בו ביקורת בדבר הרציף, לעומת שאחרים נשלחו לתחום ימין, בתוך מותם. בחששה יתכן ו תופרד מכול הסידורים הנותרים, ומבלי להיות מודעת למזלה הטוב ביותר, הזאת זוכרת כיצד אמרה לד"ר מנגלה השייך הרה, בתקווה שיחמול אודותיה וישאיר אותה עם הדברים הנותרים.

"אווזה טיפשה", לעג לרכבת התחתית דר' מנגלה, ופקד עליה לרכוש כדבריו. בהיותה הגיונית וחזקה, ורה היתה תוספת ברמה גבוהה לכוח שבו אנו עובדים השייך המחנה. מנגלה ממש לא שלח במדינה לתוך מותה, אינו בשלב הנו. זרועה השמאלית קועקעה במסת הסידורי A-6075. ואז נשלחה למשמרת הלילה במחסן החשוב שבמחנה A, שהכיל ערימות המתקיימות מטעם חפצים שהוחרמו מקורבנות אושוויץ והאסירים במחנה.

המחסן כונה "קנדה" בנושא בכל שיער מדינת השפע, כיוון שהיה כה ענק בחפצים מותאמים ואף בשיתוף עלות. עבודתה שהיא ורה היתה מיון בגדים, נעליים, החומרים של מיטה – כל מה שצריך לדעת שהגרמנים יכלו לשמור לעצמם.

בעתיד הקרוב נשלחה לעבודת מטבח, שם אכלה קליפות תפו"א, מקור תזונה דל אך עליכם עבורה ועבור העובר שבבטנה. וכו' כללה תזונתה היומית אופציה קפה בבוקר, "משהו חמים, מרק יהיה יכול מעשב" לארוחת צהריים, ולארוחת שעות הערב פרוסת לחם בעזרת קמצוץ מרגרינה וכתם ריבה אודותיו.

ואז מתחילה פעולת הפרך שמחוץ למחנה: צרו כבישים ועבודה בשדה. ורה הועברה למחנה B2, ולאחר מכן למחנה C, ביקום הכירה הקטנים, ביחוד תאומים, ששימשו בניסויים מסמכים רפואיים שערכו מנגלה ועמיתיו הרופאים, לקראת שהושמדו. נהיה הוא אך ורק ענין מסוג זמן, לקראת שתהפוך לשפן ניסיונות בעצמה.

באוקטובר, בחודש השביעי להריונה, נבחרה דרך צוות המנקים הנקרא פרופ' קארל קלאוברג לניסויי עיקור. הם ככל הנראה הזריקו חומר קאוסטי צורב בתוך צוואר הרחם שלה. יותר מאחוריו, לתוך הרחם, היווה העובר.

"זו אני בהחלט שהייתי שם", מתפעמת פולגאר איכות החיים. "המחטים נכנסו פנימה, הייתי זזתי ימינה, ואז שמאלה. מי מומחה איך עדיין זה נתנו לה?"

העובר שרד איכשהו. אחרי הניסויים, נשלחה "המטופלת" אל הצריף, ואז נשכחה מלב הרופאים.

"מנגלה שכח בו, בגללי מה", מציגה פולגאר. "הייתי בכל נדחת, ההריון איננו בלט לעין. נקרא נעשה המזל לה. מקורי שימשו מחסלים במדינה ואף אותי".

חודש מעתה ואילך, ניגשה לוורה במחנה "רופאה יהודיה", אני מנחש הגינקולוגית גיזלה פרל. בפיה היתה אזהרה והצעה. זאת סיפרה לרכבת התחתית שאימהות טריות "נעלמות" בעיקר בשיתוף פרי בטנן בסיום הלידה – הנן נשלחות לתאי הגזים. זו הציעה לוורה להפיל רק את הוולד.

"הבטחתי לרכבת התחתית לדמיין על גבי משמש, כי הזו מאוד התעקשה אודות זה", נזכרת ורה בקלטת. "היא אמרה שאני צעירה מכדי למות בתאי הגזים, ושהיא מבקש להציל אותי". נוני באותו לילה, ראתה ורה את אותן אמה בחלום. "היא אמרה לי: 'ורושקה, את אותו בחודש השמיני להריונך, ואל תעשי זה, היות העובר חי ומוכן להיוולד. תאמיני בא-לוהים וזה יהיה עמך. או שלא מתחילים נס. בתוך תעשי את זה'."

למחרת, פעם נוספת ורה לרופאה שיש להן תשובתה: זו גם מתכוונת ללדת. הלידה התרחשה ב-21 לדצמבר, בצריף שבמחנה C. "חשתי כאב והודעתי למשגיחת האסירים בבלוק שחשוב עבורנו התכווצויות וכאבים. זו ביקשה מני לנוע לגבי הדרגש העליון, ובאמצעות כך עזר עבורנו ללדת את אמא שלך", אמרה ורה לנכדתה בקלטת. "היא ידעה באיזה אופן להרוויח זאת, בגלל ש זו היתה בת השייך מומחה בתחום, וידעה דבר על גבי סטריליות ואיך לאפשר לאשה בצירים. זו גם הכריחה מים חם ומצעים נקיים. זוהי חיטאה אחד מספריים במים חם עבור שחתכה אחר חבל הטבור", זאת מספרת, "כך שרובם הגדול הלך יספיק בקלות". התינוקת שקלה כקילוגרם מיהו. "אמא היתה יותר מידי חלשה וקטנה, שאין היא בכתה. באופן זה שאף אחד לא ידאג ששייך ל נולדה".

שלוש זמן כעבור הלידה, נאלצה ורה להעביר את אותה התינוקת בדרגש ולצאת בקור, החוצה, למסדר.

בתה גם נדהמת מהעובדה שהיא הינה מחוייבת לקנות זו. "איזה אומץ, אלו מ כוח בסדר גודל עולמי זו גם הייתה עשויה למען להרוויח את זה", מגלה פולגאר. "תזכור, זה שימש בדצמבר. היווה קור כלבי שלג, ושאינם היו לדירה מעילים או אולי נעליים הולמות, אך קבקבי מסוג עץ שגרמו לקבלן לגלוש על אודות הקרח".

"החיים שלאחר המוות"

פרק זמן מהיר עבור השחרור, אירע הארוע המפחיד האחרונות. בצעקות "שנל! שנל!" ("מהר! מהר!") דחקו הגרמנים בניצולים ששרדו, וביניהם ורה, לרוץ בתוך מנהרה מתחת למחנה, ואמרו למקום שיושמדו מיד. העובדות איננו התרחש לסיכום פסוקו של עניין, אך או שמא יומה בעת האחרונה פחדה ורה פחד מוות ממנהרות; בודדת, כשנלכדה בקרון רכבת תחתית בטורונטו, 1 תחנות, איבדה את כל עשתונותיה, וצרחה שיוציאו בו.

עם תום טקס מבהיל נולד, התרחש נס משני.

ביום אחד השחרור משמש ילד לפרטים נוספים באושוויץ, גיורגי פאלודי. אמו היא שעזרה לוורה ללדת את התינוקת שלה; בעת הזו יכלה ורה לקבל שלה מעולה.

לאם לא נעשה דייו חלב להניק רק את בנה, וורה עשתה את זה עבורה. היתה זאת תחילתה מסוג ידידות ארוכת עת.  לִירִי  המשפחות: פאלודי ובנה, ביין ובתה, דבקו זאת בזו בחודשים הקרובים, כחלק מ מסען פעם נוספת להונגריה. ורה הניקה אחר נוסף ילדים ועזרה לפאלודי לברר את אותו בעלה ולחזור לעיר הולדתם, מישקולץ. המלחמה נגמרה. כעת פצח זמן השיקום. גם כן לאחר השחרור, אינו היו לרבים תקוות שאנג'לה הקטנה יכולה להאריך שעות – פרט לוורה עצמה.

בבודפסט, יעצה בידה אמה של ורה לתת לתינוקת למות. ככה אמרו גם כן הרופאים המקומיים בם נועצה, או לחילופין שאחד מהם בדק את אותו התינוקת אם מוצהר. "הוא אחז בי כמו בתרנגולת, ברגליים, בעזרת הראש בחלק התחתון. הוא למעשה רצה לעיין או אולי אני בהחלט ארים את כל הראש. הרמתי. ואז נולד אמר: 'אנחנו יכולים לתת שלה לחיות'". הדבר הבעייתי הוא הרצינית באותן שנים ראשונות היתה עצמותיה. "הן היו באופן ספציפי חלשות, ואין זה הרשו לכולם לפנות. השם שלו אותך בעגלה, ואבי לקח אותי אל הבית המעצב ובחזרה מהמחיר הריאלי יום", היא מציגה.

סידורי נעצו בה מבטים ברחוב. "כולם הסתכלו עליי... ואמרו: 'זו בובה, איננו תינוק'. אלו קראו לאמי משוגעת, מכיוון ש חשבו הנקרא אך ורק מעמידה חלל בעלת תינוקת". אולם הזמן, בעזרת תזונה נעמה וטיפול מיועד, התחזקו עצמותיה ששייך ל הילדה, ובגיל שש היתה מאפשרת, סוף סוף, להוציא חסר עזרה. "הירושה" שהותירו שלה שנותיה הראשונות ועוד מקומות שלא נעלמה בהחלט. הנוכחית קטנה במידותיה, גובהה בזול ממטר וחצי והיא גוררת את כל רגליה. אבל זה אינו מרפה אחר ידיה. כעת היא נוסעת הלוך פעם נוספת לשיעורי רשת במונטריאול, וגופה – או גם עברה – ממש לא נוקשים בה.

שישים שנים חלפו מהעבר הלידה, והיא חושבת לרוב על גבי אמה. זו זוכרת בתוכה, בעניין ערש דווי, לפני 13 שנים, בכל בית אנשים בטורונטו. היווה הוא למעשה עם תום עצוב ואכזרי לחיים מעניינים. סרטן הריאות ועמוד השדרה התפשט כמעט בכל גופה המתקיימות מטעם וורה. כשעמדה למות, ושכבה משותקת במיטתה, ראתה חזיונות מימי אושוויץ. "היא היתה אומרת: 'מנגלה בפתח'", מראה פולגאר. "זה היה מאוד. אינה היתה אוסף המתקיימות מטעם מורפיום שיכלה לגרש את אותו הסיוטים האלה ממנה, ברגעי גסיסתה".

ורה פולגאר, לשעבר ורה ביין, שנולדה בשם ורוניקה אוטווֹס, נפטרה בהיותו בן 73 ב-28 בינואר 1992, עת אחרי ימים השנה לשחרור אושוויץ. "היא לא רצתה למות ב-27 לינואר", אמרה פולגאר. "היא המשיכה את הסבל או לחילופין חיי האדם למחרת".

הזאת זוכרת תוספים רבים ושונים מחיי אמה: העינויים שעברה, אפשרות הסבל בידה, הכאב שהסתירה בזמן דורות כל תחת מסיכה השייך אופטימיות, וחלום ההתחדשות הנקרא ניצולת שואה.

"היא נתפסה אשה מקסימה, אפילו פעם לא מדוכאת", מגלה פולגאר, "אבל מעמיק בפנים, נולד עובד נמכר בשם שם".

כמו המספר שהיה מקועקע לגבי זרועה, כך הותיר אושוויץ חותם בל יימחה בנפשה שהיא ורה. בעת הזו, הודות לבתה, אפילו סיפורה אינה יימחה מדפי ההיסטוריה.

*המאמר הופיע לראשונה בעיתון CanWest Newspapers